<h1>ספר האסופות סימן קע"ח</h1>
<h2>דף ח.</h2>
דין שהחיינו, כך כתב מורי ה"ר אלעזר מרבי' יב"ק משפירא זצ"ל כל מצוות שזמנן קבוע, או מצוות שעל האדם מוטלין לעשות ולא עשאן, ומתחנך לכתחלה, צריך לברך שהחיינו, ועל כל דבר של שמחה והנאה לפרקים ונהנה צריך לברך שהחיינו כמו שאנו אומרים זמן בג' רגלים וכן לתקיעת שופר, ולנטילת לולב, ולישיבת סוכה, ולקריאת מגילה, שזמנן קבוע מברך שהחיינו. ומאחר שאפילו אין שופר ולא לולב ולא סוכה צריך לברך זמן על קדושת היום, צריך להזכיר על קדושת היום בפני עצמו, ועל המצוה בפני עצמה במסכת סוכה [מ"ו ע"א] ובמנחות בפרק התכלת [מ"ב ע"א] אבל לא על ברכת מצה ומרור לפי שבירכנו בברכת אשר גאלנו והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור ונאכל שם מן הפסחים ומן הזבחים וכו' עד יגיענו. ולא על העומר, לפי שאינו אלא זכר בעלמא וגם אין היכר בימים ויום טוב שני מברכים ברגלים זמן כי היכי דלא ליזלזלו ביה. אבל בראש השנה שיש למנות י' ימים מיום ראשון, אין אומרים זמן ביום שני דהוא קדושה אחת, חנוכה שקבעו ההדלקה מפני פך שמן קבעו זמן לילה ראשונה, דהדלקה עושה מצוה ועל ההלל אין מברך שהחיינו, שאין לברך זמן כי אם על גוף של מצוה שהוא באה מחמת זמן, כגון ימים טובים שמקריבין מוספין, כדא' בפרק אין נערכין [י' ע"א]. על ביעור חמץ פי' רבינו שמואל בן חפני הכהן בשערי ברכות שמברכין זמן כיון דמזמן לזמן קאתי, אבל מצאתי בפסקי מורי ה"ר אלעזר על ביעור חמץ אין מברכין שהחיינו שאין היכר המצוה בלילה שהעיקר ביום, בפרק קמא דפסחים [ה' ע"א] אך ביום הראשון, ומאחר שאוכל חמץ אחר בדיקתו אין היכר עד ו' שעות, ואע"ג דבירושלמי ברכות בפרק הרואה [ה"ג] משמע בע"א. העושה סוכה ולולב מברך שהחיינו ולעשות אין הלכה כן. כדמשמע בפרק התכלת דלא מברך לעשות, ומה שמברך על עשיית סוכה ולולב שהחיינו לפי שהיא מצוה הניכרת שיש לה לעשות מבעוד יום, אבל מצה אין עשייתה היכר כי אם בשעה שאוכלה, אבל שאר כל הימים רשות. ומאחר שבצקות של גוים [או] לא נשתמרה לשם מצה ממלא אדם כרסו מהן אין היכר בעשיית מצה. על בית חדש ועל כלים חדשים אמרינן בפרק הרואה [נ"ד ע"א] דאומר שהחיינו, שעל קיום המצות אומר משום ההנאה, הוא בעצמו מברך ולא לאחרים מילה שקבוע לה זמן אינו מברך זמן שטרודין בתינוק בפ"ק דכתובות [ח' ע"א], ותו לא קים ליה אם יצא מכלל נפל, וכל זמן שהוא פחות מל' אינו חשוב לכך אינו מברך זמן על המילה כי אם על הפדיון במסכת (בכורות) [ברכות] [נ"ח ע"ב] הרואה חבירו אחר ל' יום מברך שהחיינו לכך היו נוהגין בפדיון הבן שמחות ועל שמחה תקנו שהחיינו כמו הרגלים ולא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים כדאיתא בשלהי תענית [ל' ע"ב]. קנה לו כלים חדשים, ירושלמי [ברכות פ"ט ה"ג] אפילו שחקים, כאלו חדשים לו, וצריך לברך זמן, ובליל כפור מברכין שהחיינו קודם עניית ברכו, לפי שהוא זמן קבוע והנאת סיום התורה והתחלת התורה בשמחת תורה לחתן מברך שהחיינו, והוא מיוסד ברשות, שאומרי' לקריאת התורה לחתן, ויש זמן שהוא רשות כההוא דפרק בכל מערבין [מ' ע"ב], אפילו אקרא חדתא שהוא חשובה עליו. וכן אמר רב יהודה שמן ארצנו דחביבא ליה, פרק כיצד מברכין [מ"ג ע"א] וכבן זומא כשרואה אוכלוסין בהר הבית בירך שברא כל אלו לשמשינו [שם נ"ח ע"א] הרי לפי הנאת אדם צריך לברך, ולמה אומר ג' ענינים שהחיינו וקימנו והגיענו כנגד ג' הללי נפשי את ה'. אהללה את ה' בחיי. אזמרה לאלהי בעודי בתקון מזוזה מצאתי שמברכין שהחיינו.
